בחירת השופטים בישראל חריגה בכל קנה מידה השוואתי עולמי. השופטים המכהנים מחזיקים בכוח וטו ובאפשרותם למנוע את מינויו של כל מועמד שהם לא מעוניינים בו. שיטת "חבר מביא חבר" הובילה את בית המשפט העליון לראות בעצמו משפחה סגורה.
"צריך להבין שבית המשפט העליון הוא משפחה אחת, גם אם יש דעות שונות. טובתה של המדינה היא שיהיה בית משפט קוהרנטי, שהיחסים בו יהיו כמו במשפחה, עם כל חילוקי הדעות. אי־אפשר להכניס למערכת הזו מישהו שאיננו חלק מהמשפחה". (השופט בדימוס אהרן ברק, 2016)
אסור לאפשר לאף רשות מרשויות השלטון להפוך לגרעין שליטה שממנה את עצמו. גם לא לבית המשפט. זה בדיוק כמו שזה לא הגיוני ששרים בממשלה יחליטו מי יחליף אותם בממשלה הבאה, או שחברי הכנסת יחליטו מי יחליף אותם בכנסת הבאה. התוצאה של המצב הנוכחי ברורה: חד-גוניות שלאורך זמן פוגעת באזרחים ובאמון הציבור בבית המשפט. בשיטת בחירת השופטים הנוכחית, שופט עם תפיסת עולם קצת שונה ימונה לעיתים רחוקות מאד לבית המשפט העליון.
הוועדה לבחירת שופטים מונה תשעה חברים: נשיאת בית המשפט העליון ושני שופטים נוספים מבית המשפט העליון, שר המשפטים, נציג ממשלה, שני חברי כנסת ושני חברי לשכת עורכי הדין.
כדי למנות שופט לבית המשפט העליון נדרש רוב של שבעה מתוך התשעה, והמשמעות היא שלשופטי בית המשפט העליון יש כוח וטו. חשוב לציין שמאז הקמת הוועדה בשנת 1953, שלושת השופטים הצביעו כמעט תמיד פה-אחד בהחלטות על מינויים לעליון.
ההצעה שהגיעה לאישור סופי היא הצעתו של יו"ר ועדת החוקה, חה"כ שמחה רוטמן. לאחר שהמתווה שהציע נשיא המדינה נכשל, הקואליציה בעצמה ריככה את ההצעה המקורית והגיעה לכדי מתווה עצמאי ואחראי.
לפי המתווה, הוועדה לבחירת שופטים תגדל ל- 11 חברים: 3 שרים, 3 חכים קואליציה, 2 חכים אופוזיציה ו-3 שופטי עליון. בנוסף, המתווה לבחירת שופטי שלום ומחוזי יהיה שונה.
המתווה החדש יצור איזון בריא יותר, תוך שהוא מבטל את הווטו שיש כיום לשופטי העליון באופן אפקטיבי.
בכל קדנציה, 2 המינויים הראשונים לעליון יהיו ברוב רגיל – כלומר, ברוב של הקואליציה. המשמעות – בכל פעם שהעם ייצא לקלפי בבחירות הוא יבחר קואליציה שיהיה לה הכוח למנות 2 שופטים לעליון. השופט ה-3 ייבחר עם וטו לנציג אופוזיציה, ומהשופט הרביעי והלאה באותה קדנציה, יהיה וטו גם לאחד השופטים. כך, גם החל מהמינוי השלישי ומעלה, יצטרכו להגיע להסכמות רחבות. המתווה יוצר מצב מאוזן ומונע פוליטיזציה של בית המשפט, כשלקואליציה יהיה יתרון מסוים אבל לא מוחלט, והדבר נכון גם לממשלת ימין וגם לשמאל.
הרכב ועדה כזה צפוי להניב לאורך שנים גיוון גדול יותר של שופטי העליון, באופן שייצג טוב יותר את הרכב הדעות והקהלים בישראל. אם נבחן את זהותם של שרי המשפטים שכיהנו בישראל בעשרים השנים האחרונות ואת השקפות עולמם (ציפי לבני, אבי ניסנקורן, איילת שקד, גדעון סער, אמיר אוחנה, בני גנץ), נוכל לראות גיוון פוליטי רב. כך, דרך ההרכב המוצע גם הגיוון המשפטי ישמר.
בהסדר המוצע לא תתאפשר הדחה פוליטית של שופט. כדי להדיח שופט על ידי הוועדה תהיה דרושה תמיכה של שבעה חברים מתוך התשעה. זאת כדי להבטיח כי הדחת שופט תחייב הסכמה מצד נציגי כל שלוש רשויות השלטון.
בנוסף לכך, לפי ההצעה ייערך שימוע פומבי בוועדה לבחירת שופטים לכל מועמד. שימוע מעין זה מקובל במדינות מערביות רבות. באמצעות השימוע תגבר השקיפות לאזרח על תפיסות עולמם המשפטיות והכלליות של המועמדים.
עד היום היתה נהוגה בישראל שיטת הסניוריטי, שיטה מעוותת שלא קיימת באף מדינה בעולם. לפי שיטה זו, ממונה לנשיא השופט הוותיק ביותר המכהן בעת שהנשיא היוצא מסיים את תפקידו. השינוי המוצע הוא שנשיא בית המשפט העליון ייבחר בידי הוועדה, לאחר שכל אחד מ-15 השופטים בעליון יוכל להציע את מועמדותו.
בבחירה לערכאות מחוזי ושלום, יוחלפו שני שופטי העליון בנשיאי מחוזי ושלום – הם ייבחרו על ידי נשיאי בתי המשפט ולא על ידי נשיאת העליון כפי הכוח המוחלט שהיה לה עד עכשיו. בבחירת שופטים לבתי הדין לעבודה ישב נשיא בית הדין הארצי במקום נשיא השלום. בבחירת שופטים לערכאות נמוכות – מחוזי ושלום – יידרש רוב של 7 חברים.
נרוויח בדיוק את מה שחסר היום: גיוון, שקיפות וייצוג. במקביל, נעצור את הקריסה באמון הציבור במערכת המשפט, דבר המהווה סכנה של ממש לדמוקרטיה.
לאזרחים יש זכות להשפיע על דמותה של המדינה. בית המשפט העליון הוא שחקן מרכזי בקביעת המדיניות במדינה, בייחוד לאור גישתו האקטיביסטית והסמכויות שניכס לעצמו. לפיכך חיוני שיהיה קשר הדוק בין הערכים ותפיסות העולם של כלל האזרחים לבין השופטים שמתמנים.
תפיסת עולמו של השופט משפיעה על פסיקותיו. בבית המשפט העליון השפעה זו דרמטית הרבה יותר, שכן סוגיות רבות כרוכות בהכרעות ערכיות ומוסריות. השינוי יבטיח פסיקות שמגנות על כלל האוכלוסיות בישראל ושופטים שיגיעו מכל שכבות החברה בישראל.
כדי להגן על זכויות הפרט אנחנו צריכים שופטים שרואים את כולם, כדי שהם יראו את כולם הם צריכים לבוא מרקעים מגוונים.
כיום המצב הוא שמשפטן שחושב אחרת משופטי בית המשפט העליון המכהנים סיכוייו להתמנות קטנים מאד. וכך נוצרת מעין "משטרת מחשבות" בה נוצר תמריץ לכל מי שמעוניין להתמנות לשיפוט (כולל כמובן שופטי ערכאות נמוכות יותר) "להתיישר". ללא גיוון רחב בתוך בית המשפט בין העמדות המשפטיות השונות התוצאה תהיה בין משפט חד-גוני.
רפורמת לוין מבקשת לשנות את שיטת הקליקות הסגורות באמצעות יצירת איזון חדש בין חברי הוועדה, מתן מקום רב יותר לנבחרי הציבור לבחור את השופטים, כדי שייבחר בית משפט מקצועי ומגוון שישרת את כולם.
האמת היא שכך נבחרים שופטים בכל הדמוקרטיות המובילות בעולם – נבחרי ציבור שולטים בהליך בחירת השופטים. משום מה, במדינות הללו לא סבורים שבית המשפט הופך לפוליטי. למרות ששופטים נבחרים על ידי פוליטיקאים מרגע הבחירה הם נהנים מעצמאות שיפוטית מלאה. חשוב לדעת – השיטה שבה שופטים בוחרים את חבריהם לכס השיפוט בערכאה חוקתית, קיימת כמעט רק בישראל.
בית משפט הוא פוליטי רק אם אפשר להדיח שופטים מסיבות פוליטיות. זה לא המצב בישראל וזה גם לא יהיה כמובן המצב אחרי הרפורמה. השופטים נהנים מעצמאות שיפוטית מלאה מרגע שמונו. כך זה עובד בכל הדמוקרטיות המתוקנות.
מגיע לאזרחי ישראל בית משפטי עצמאי ומגוון שמייצג את הציבור הרחב. הרפורמה רק תחזק את בית המשפט ואת זכויות האזרח.
הרשות השופטת בישראל היא הרשות היחידה שאין עליה איזונים ובלמים. בשנת 1995 התחוללה בישראל הפיכה שקטה ששינתה את שיטת המשטר הישראלית. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה שיטת המשטר השתנתה בפסיקה של בית המשפט העליון. בית המשפט נטל לעצמו סמכות בלתי מוגבלת: הוא קובע אילו חוקים הוא יכול לפסול, הוא קובע מי יכול לפנות אליו, הוא קובע באילו סוגיות הוא יכול לעסוק והוא גם קובע מה ראוי שיהיה בחוקה הישראלית. למעשה הוא כותב אותה. כלומר, הוא הגוף שאומר את המילה האחרונה ולא נבחרי הציבור. מצב זה הופך כל החלטה של נבחרי הציבור להחלטה על תנאי, החלטה שממתינה לאישור בית המשפט.
ברגע שרשות אחת מנכסת לעצמה סמכויות של רשויות אחרות ומרכזת לעצמה עוצמה רבה כל כך, האיזון מופר, נפגע הבסיס הדמוקרטי של המשטר, ונפגע כושר הפעולה הבסיסי של הרשויות האחרות.
פסילת חוקים: בית המשפט העליון יכול כיום לפסול חוקים גם בהרכב של 3 שופטים בלבד ולא נדרש רוב מיוחד. הוא מעולם לא קיבל את הסמכות לפסול חוקים, הוא לקח אותה לעצמו מאז המהפכה החוקתית.
פסקת התגברות: בישראל קיימת כבר פסקת התגברות בחוק יסוד חופש העיסוק. היא נחקקה בשנת 1994, ביוזמה של רה"מ לשעבר יצחק רבין ז"ל בשיתוף עם אהרן ברק שהיה אז נשיא בית המשפט העליון. לפי פסקת ההתגברות הזו, הכנסת יכולה להתגבר על פסיקות בג"ץ ברוב של 61. בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו לא קיימת פסקת התגברות.
חוקי יסוד: המהפכה החוקתית כולה נשענה על התפיסה שחוקי היסוד הם החוקה של מדינת ישראל ולכן כאשר בית המשפט פסל חוקים הוא עשה זאת כי הם עמדו בסתירה לחוקי היסוד. בית המשפט העליון פועל מכוח חוקי היסוד, הוא פוסל חוקים מכוח חוקי היסוד- והיום הוא גם מתחיל להרשות לעצמו להתערב בחוקי היסוד עצמם. בית המשפט העליון משנה את חוקי המשחק תוך כדי משחק.
פסילת חוקים: כדי לפסול חוק יחויב בית המשפט העליון להתכנס בהרכב מלא – 15 שופטים, וזאת כדי למנוע השפעה על התוצאה באמצעות בחירת הרכב שופטים. כדי לפסול חוק יידרש רוב של 12 שופטים מתוך 15.
פסקת התגברות: אם בית המשפט העליון פסל חוק, הכנסת תוכל לחוקק אותו מחדש לזמן קצוב, ברוב של 61 חברי כנסת. אם בית המשפט העליון פסל את החוק פה אחד, הכנסת תוכל להפעיל את פסקת ההתגברות רק בכנסת הבאה ולא מיידית.
חוקי יסוד: לפי הרפורמה, בית המשפט העליון לא יוכל לדון בתוקפם של חוקי היסוד. אין במערב דמוקרטיה נוספת שבה הוכרזה סמכות של בית המשפט על החוקה עצמה. הרפורמה תציב את מדינת ישראל בשורה אחת עם הדמוקרטיות המובילות בעולם.
השינוי המוצע מאד מתון. הוא אינו מבקש לשבור את הכלים ולא מבקש לבטל לחלוטין את המהפכה החוקתית של אהרן ברק. להפך, לראשונה הכנסת מעניקה באופן רשמי לבית המשפט העליון סמכות לפסול חוקים. הרפורמה רק מבקשת להגדיר ולהסדיר את הסמכויות ולהוסיף איזונים ובלמים למצב הנתון כיום.
לראשונה תעוגן בחוק סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חקיקה שתמצא סותרת את חוקי היסוד. פסיקה פה אחד אף תציב רף גבוה ביותר שיקשה מאוד על הפעלת מנגנון ההתגברות. כל רשות מרשויות המדינה יכולה לפגוע בזכויות בצורה מופרזת – המחוקקת, המבצעת ואף השופטת. ללא מודל של "דיאלוג חוקתי" שבו הכנסת יכול להשיב לבית המשפט, מי יגן מפני פגיעה שיפוטית בזכויות? מה לדוגמה עם זכויותיהם של אזרחי ישראל שנפגעו מההגירה הבלתי חוקית לישראל? חשוב להזכיר שהאזרחים זכאים גם לזכויות פוליטית, ובהן שליטה על גורלם ועל המדיניות והנורמות ששולטות בהם. היות שמדובר בסוגיות שכרוכות בערכים ובתפיסת עולם, המילה האחרונה צריכה להיות בידי הכנסת שמייצגת את אזרחי מדינת ישראל.
ישנן דמוקרטיות פרלמנטריות שמשגשגות בלי חוקה כלל ובלי להעניק לבית המשפט סמכות לבטל חקיקה – לדוגמה בריטניה, ניו-זילנד, שוויץ, הולנד, לוקסמבורג, נורבגיה, הולנד ופינלנד. הרפורמה לא משיבה את הגלגל חזרה למה שנהג בישראל קודם המהפיכה החוקתית של הנשיא בדימוס אהרן ברק, אלא מוצאת פתרון מאוזן שמכיר בסמכות הביקורת השיפוטית החוקתית של בית המשפט בד בבד עם יצירת יחסים דיאלוגיים בין הרשויות.
'עילת הסבירות' היא שם קוד למנגנון שבאמצעותו בית המשפט מקבל החלטה במקום נבחרי הציבור ללא בסיס חוקי. כל החלטה של גורם ממשלתי יכולה להתהפך בבית המשפט גם אם היא חוקית לחלוטין, רק בשל העובדה שהשופט חולק על ההחלטה עצמה. המצב מגיע עד לכדי האבסורד שבו דעה של שופטת מחוזית בתל אביב גברה על כל מדיניות ההגירה של שרת הפנים שפעלה על פי חוק. לבית המשפט תפקיד חשוב מאד – לתת סעד במקום שבו הרשויות פעלו שלא כחוק, מחוץ לגדר סמכותן, משיקולים זרים, או מאפליה. אולם הוא מעולם לא קיבל סמכות להחליף את שיקול דעתן של רשויות השלטון האחרות. אין סיבה להניח ששיקול דעתו נכון יותר.
כתוצאה מאימוץ עילת הסבירות גם יועצים משפטיים לקחו לעצמם את הסמכות להתערב בשיקול הדעת של נבחרי הציבור.
מי קובע מה נכון או לא נכון? מי קובע מה טוב ומה לא טוב? מי מחליט מהו האיזון הנכון בין שיקולים שונים? מדוע שיקול הדעת של שופט יותר טוב משל שר בממשלה? מצב שבו השופטים עוקפים את ההכרעה של הציבור ושמים את עצמם ואת עמדתם מעל בעלי הסמכות החוקיים הוא מצב בעייתי שאינו הולם את עקרון שלטון החוק.
בלתי סביר לחלוטין הוא לצפות באופן סביר, כי בית המשפט יבדוק סבירותם של נושאים מעין אלה.
הרפורמה מציעה לבטל את עילת הסבירות, כך ששופטים לא יוכלו להחליף את שיקול הדעת של מי שבידו הסמכות החוקית לקבוע מדיניות ועליו האחריות לתוצאותיה.
עילה עמומה שכזו פוגעת בוודאות המשפטית ויוצרת פסיקה לא עקבית. כשאין כללים ברורים, אמון הציבור בבית המשפט נסדק ויורד. זו הסכנה האמיתית לדמוקרטיה. זו הסיבה שהרפורמה מציעה לבטל את עילת חוסר הסבירות.
חשוב לומר שבית המשפט ימשיך לבצע את תפקידו החשוב עד מאד, לפקח על עבודת הממשלה ולבקר אותה באמצעות הכללים הקיימים והמוכרים: חוסר-סמכות, תקינות ההליך, שיקולים זרים, ניגוד עניינים, פגיעה בזכויות, אפליה ועמידה בדרישות חוקים מפורשים.
בית המשפט ימשיך למלא תפקיד חשוב ביותר – להגן על האזרחים ועל הציבור מפני פעילות לא חוקית של הרשויות. בית המשפט ימשיך לעשות שימוש, כאשר יש הצדקה לכך, בעילות הנוגעות לחוסר-סמכות, תקינות ההליך, שיקולים זרים, ניגוד עניינים, פגיעה בזכויות, אפליה ועמידה בדרישות חוקים מפורשים. אך אין לאפשר לבית המשפט, ללא כל בסיס שבדין, להחליף את שיקול הדעת שניתן בחוק לרשות המבצעת על ענפיה וזרועותיה. השימוש בעילת הסבירות יוצר נזקים רבים, עקיפים וישירים, לאינטרס הציבורי, לוודאות המשפטית וגם לזכויות האדם.
להפך. אמון הציבור בבית המשפט העליון צולל, בין היתר בשל הפעלת כוח שיפוטי לא כל בסיס חוקי. מרחב הדמדומים המשפטי של עילת הסבירות מגביר דרמטית את הסיכוי להשפעה של הטיות, דעות קדומות, חוסר הבנה ושיקולים זרים שונים. ביטול עילת הסבירות יפנה את בית המשפט לעסוק בפגמים מנהליים ובחריגות מסמכות של הרשות המבצעת במקום לשמש מוקד אלטרנטיבי לעיצוב מדיניות במדינת ישראל, המזמין את כל מי שאינו מרוצה מהחלטה מסויימת להידפק על שעריו.
האם חוות הדעת של היועץ המשפטי מחייבת או מייעצת? זו השאלה העומדת בבסיס הסעיף החשוב הזה. האם מדובר במאבק על שלטון החוק או על כוח ושליטה? האם מי שעליו מוטלת האחריות למה שקורה במדינה, מחזיק גם בסמכות להוביל סדר יום?
הרפורמה מבקשת להחזיר למדינת ישראל את השיטה הנוהגת בכל מדינה דמוקרטית: חוות הדעת של היועץ המשפטי תהיה מייעצת, לא מחליטה. כולם כפופים לחוק – גם האזרחים, גם השרים וגם היועץ המשפטי. הרפורמה מבקשת שהממשלה תהיה כפופה לחוק, לא לעמדה האישית של היועץ המשפטי.
האם הממשלה יכולה לפעול אחרת מעמדתו של היועץ המשפטי? מי מייצג את עמדת הממשלה מול בית המשפט? אם יש מחלוקת בין השר לבין היועץ המשפטי – מי מייצג את השר בבית המשפט?
בישראל אין כיום חוק שמעגן את סמכויותיהם של היועצים המשפטיים. במספר פסיקות של בית המשפט העליון נעשה ניסיון לקבוע כי חוות הדעת של היועץ מחייבת. זאת למרות המסקנות הברורות של שני דוחות של ועדות ממשלתיות שעסקו בנושא הזה בדיוק. הראשון, דוח ועדת אגרנט (1962) שאומץ בהחלטת ממשלה, והשנייה, דוח ועדת שמגר (2000). בשניהם נכתב כי הממשלה יכולה לסטות מחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה במקרים שהיא אינה מקבלת את עמדתו. את הביקורת על חוקיות פעולות הממשלה אמור לעשות בית המשפט ולא היועץ.
ליועץ המשפטי לממשלה יש היום כוח מוגזם וחוות דעתו היא לא עצה או דעה, אלא ממש החלטה מחייבת. כך, כל החלטה בממשלה או הצעת חוק ממשלתית עוברת לאישורם של היועצים המשפטיים. היועצים בוחנים אם ההחלטה או הצעת החוק הם "בגיצים", האם הם "מידתיים", ולבסוף מחליטים מה יהיה דינם. ביחס לכל החלטת ממשלה הם בוחנים האם היא "סבירה" בעיניהם, ולא רק האם היא חוקית. הם יכולים למנוע חקיקה, למנוע החלטות, לרוקן חוקים מתוכן ולסכל מדיניות. זאת כמובן מבלי שניתנה להם הסמכות החוקית לכך.
היועץ המשפטי לממשלה הוא גם בעל המונופול היחיד על ייצוג המדינה בפני בית המשפט. כך קורה מעת לעת שהוא מציג עמדות המנוגדות לעמדת הממשלה – בשמה. זהו עיוות מוחלט. ממשלת ישראל נאלצת לעמוד בפני מצבים שבהם היא מתקשה להציג את עמדתה האותנטית בפני בית המשפט, כיוון שהיא כבולה בידי היועצים המשפטיים. אין עוד מדינה דמוקרטית בעולם שבה מוסד היועץ המשפטי לממשלה גם אוחז במונופול הייצוג וגם חוות דעתו מחייבת ולא מייעצת.
קחו לדוגמא את הצעות החוק הממשלתיות. בכל הצעת חוק ממשלתית – היועמ"ש או המשנה שלו יכולים למנוע העלאה של הצעת חוק אפילו לדיון (!) בממשלה. כלומר: בכוחם של יועצים משפטיים לא רק למנוע הצבעה, אלא למנוע דיון. זו הנחיית יועץ משנת 2018.
למעשה, כיום היועץ המשפטי לממשלה לא מייצג את הממשלה בבג"ץ אלא מייצג את בג"ץ בממשלה.
כך, במקום להיות תומכים של הממשלה, הם הפכו עם השנים ללעומתיים. במקום לסייע במהירות וביעילות בהוצאה לפועל של מדיניות הממשלה, הם הפכו – לעיתים – לגורם מעכב ומסכל. במקום לייעץ לפי חוק, הם מייעצים יותר ויותר לפי מידתיות או סבירות, כלומר סולם הערכים האישי של כל אחד. אין למצב הזה דוגמה באף דמוקרטיה מוכרת בעולם.
מוסד היועץ התחיל גם לפעול כמחוקק ומוציא הנחיות כתובות לשרים. כך לדוגמא הכתיב היועץ המשפטי לממשלה לשר הפנים שלא ניתן לשלול מעמד ממחבלים בלי לתת להם זכויות סוציאליות מלאות, בניגוד מובהק לכוונת המחוקקים. כך גם הוציא היועץ "אמות מידה" שהגבילו דרמטית את האפשרות לשלול מעמד למחבלים ללא שום בסיס בחוק וללא שום הסמכה לחוקק את אמות המידה הללו. אמות המידה הללו קבעו לדוגמא שצריך לשקול את גילו של המחבל, כמה הוא בכיר בחוליה, את מספר הנפגעים בפועל ואת חומרת הפציעות. האם על ניסיון פיגוע ענק של מחבל בן 20 לא ניתן לשלול מעמד רק כי היועמ"ש החליט שהוא מחוקק-על? יש צורך לבלום את האקטיביזם הזה מצד הייעוץ המשפטי.
מעולם לא התיימרתי להכתיב לממשלה פסקים או לקבוע בשבילה את דרכה... אם הממשלה שואלת דעתי, הרי תקבל חוות דעתי כבסיס לדיון שכך הוא החוק, אבל מכאן ואילך חופשית היא להכריע כשיקול דעתה
ראשית, הרפורמה מציעה לעגן את מעמדו של היועץ בחוק, דבר שלא קיים היום. הרפורמה גם מבקשת לקבוע כללי משחק ברורים ולעשות סדר בבלאגן.
שנית, הרפורמה קובעת שהיועץ, כשמו כן הוא, יהיה יועץ. בעצם הרפורמה לא מחדשת דבר, אלא חוזרת אל עמדותיהן של ועדות שמגר ואגרנט, שגם סברו שהממשלה יכולה לפעול בניגוד לחוות דעתו של היועץ. אם מישהו יתקוף את החלטת הממשלה בבית המשפט – השופטים יבחנו את ההחלטה, את הטענות ואת המצב המשפטי, ויפסקו את הדין.
המצב שבו היועץ הוא שחקן וטו על כל מינוי ועל כל מדיניות הוא לא מצב בריא. יש לזכור כי היועץ צריך לסייע לנציגי הציבור, השרים, כיצד לממש את מדיניותם במסגרת החוק.
מטרת החוק ברפורמה היא לקבוע שני דברים:
א. חוות הדעת של היועמ"ש אינה מחייבת כשלעצמה אלא היא ייעוץ ביחס למצב המשפטי.
ב. יש לממשלה ולשרים זכות לייצוג משפטי אותנטי של עמדתם בפני ביהמ"ש, כולל שכירת עו"ד פרטי אם היועמ"ש מסרב לייצג.
השאלה מצביעה על אי הבנה. הרפורמה לא עוסקת בסמכויותיו הפליליות של היועץ. כתבי אישום יוגשו כרגיל וחקירות המשטרה על שחיתות ציבורית יתנהלו כרגיל. במצבים המתאימים, היועץ יתריע מראש שמבחינתו המעשים שעומד השר לעשות מהווים עבירה פלילית.
